החלטה בתיק רת"ק 23444-03-13

1.         הונחה בפניי בקשת רשות ערעור בצירוף בקשה להאריך המועד להגשת אותה בקשה.

            הן בבקשת ההארכה והן בבקשת רשות הערעור צויינו שני בעלי דין בלבד, למרות שמשיבה מס' 2 הייתה גם בעל דין בבית משפט קמא.

בנסיבות שפורטו לעיל, צורפה משיבה מס' 2 כבעל דין נוסף גם בערעור.

2.         בקשת רשות הערעור מתייחסת לפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כבוד השופטת זהבה (קאודרס) בנר) מיום 17/12/12 בתיק ת"ק 47419-05-12, לפיו נתקבלה תביעת המשיב מס' 1 (להלן: המשיב ), לפיצוי נזקי רכב שנגרמו לו על ידי המבקש (להלן: המבקש ), בתאונת דרכים שאירעה ביום 20/3/12.

המבקש חויב לשלם למשיב פיצוי בסך של 11,902 ש"ח, נכון למועד חוות דעת השמאי ועוד הוצאות.

3.         יחד עם הגשת בקשת רשות ערעור הגיש המבקש בקשה להאריך המועד להגשת הבקשה. לטענתו, נודע לו על פסק הדין רק כאשר הוגשה נגדו תביעה על ידי המשיבה מס' 2 (להלן: חב' שירביט ).

            בקשת הארכת המועד נדונה על ידי כב' השופטת תמר שרון-נתנאל.

            בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת תמר שרון-נתנאל ביום 2/5/13, נתקבלה בקשתו של המבקש להארכת מועד, ראשית מן הטעם כי נסיבות המצאת פסק הדין אינן ברורות דיין, לא ברור אם חב' שירביט המציאה למבקש עותק מפסק הדין, וכמו כן לא ברור אם חלף המועד להגשת הבר"ע.

            כב' השופטת שרון-נתנאל התייחסה גם לסיכויי בקשת רשות הערעור וסברה כי גם בנושא האחרון יש להיענות לבקשה לאור העובדה שהמבקש הגיש לבית משפט קמא בקשה לחזור בו מהסכמתו להכריע את התיק על סמך הסכמה דיונית שכללה בדיקת פוליגרף.

            לאור האמור לעיל, הדיון בתיק יהיה בבקשת רשות הערעור.

4.         בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני מוצאת כי אין היא מצריכה תשובה.

5.         המדובר בתאונת דרכים בין שני כלי רכב שאירעה ביום 20/3/12 בנתיב השיירה - אבו-סנאן.

בנוגע לנסיבות התאונה, הייתה מחלוקת בין הצדדים.

בהתייחס לתוצאות הנזק, הרי שהוכח, מבלי שהובא כל גרסה סותרת אחרת, כי הפגיעה הייתה בצד האחורי של רכב המשיב, ולעניין זה יש להפנות לחוות הדעת של השמאי מיום 23/3/12. הפגיעה הייתה משמעותית והביאה לאובדן גמור של הרכב ורישיונותיו הוחזרו למשרד התחבורה.

6.         המשיב טען כי ביום התאונה נהג בנתיב הימני בכביש דו נתיבי, דו-סטרי. במהלך נסיעתו בכביש הראשי, קפץ כלב לתוך נתיב נסיעתו ובשל כך נדרש להאט את המהירות בה נהג. באותו שלב, פגע בו רכבו של המבקש אשר נהג מאחוריו, לא הבחין בכלב כפי הנראה והתנגש בו מאחור, תוך שהוא גורם לנזק משמעותי לרכבו עד כדי אובדן גמור.

            לגרסת המבקש, ביום התאונה נהג במהירות של 80-70 קמ"ש. רכבו של המשיב עמד בצדי הכביש בתוך תחנת אוטובוס. המשיב ניסה לצאת מתוך מקום העצירה לתוך נתיב נסיעתו של המבקש, מבלי לאותת ומבלי לנקוט באמצעי זהירות נדרשים. המבקש עצמו ניסה לעצור או לסטות לנתיב סמוך כדי למנוע את ההתנגשות, ובשל כלי רכב אחרים נמנע הדבר ממנו.

7.         בדיון שהתנהל ביום 8/11/12, נשמעו עדויות בעלי הדין. במסגרת אותן עדויות הביא כל אחד מבעלי הדין את גרסתו. המשיב עמד על טענתו כי כלב שהתפרץ לכביש חייב אותו להאט את מהירות נסיעתו. במסגרת החקירה הנגדית נשאל המשיב אם בעת התאונה יצא מתחנת האוטובוס בפתאומיות ותשובתו הייתה שלילית, תוך הבהרה שהתאונה אירע כ-100 מ' אחרי התחנה וכי רכבו נפגע בפגוש מאחור ולא בפינה בצד השמאלי. הפגיעה הייתה גם במכסה הבגז' וגם בכל הפגוש.

8.         במהלך עדותו של המבקש, העלה האחרון הצעה כי שני הצדדים ייבדקו בבדיקת פוליגרף. השניים נתנו הסכמתם, ועל פי הרישום בפרוטוקול ניתן להם הסבר מלא למשמעות ההסכמה הדיונית האמורה, תוך שזו כללה כי תוצאות הפוליגרף יהוו ראייה מכרעת במחלוקת האמורה.

9.         לאחר ההסכמה האמורה ב-18/11/12, הגיש המשיב בקשה לחזור בו מהסכמתו לבדיקת פוליגרף. בית המשפט לא נעתר לבקשה, אך הבהיר כי פסק הדין יינתן לא רק בהסתמך על בדיקת הפוליגרף, אלא על פי התשתית הראייתי הכוללת.